יעילות ממוקדת מול דהירה במקום (או תיקון אופנוע בשיטת דדי)

סביב גילאי ה-20 טיילתי על אופנוע בהודו. כמעט 5,000 ק"מ בדרכי עפר, יערות, שלוליות בוץ וכל פיסת קרקע שאפשר היה לגרום לגלגלים להסתובב עליה. מן הסתם היו גם תקלות מכניות, ורובן, איך לא? באיזורים מבודדים.

בחלק מהזמן טיילתי עם דדי. היו לנו שיטות שונות לגשת לתיקון תקלות, אני הייתי מוציא תיק כלים, מניח סדין על הרצפה ומתחיל לפרק את האופנוע ולהניח את החלקים לפי סדר הפירוק אחד ליד השני. בורג לצד קפיץ לצד ידית, ואז, אחרי שמרבית האופנוע פרוס על הסדין, חופר עד שמגיע לשורש הבעיה, מתקן מה שניתן היה לתקן וחוזר ומרכיב את כל הפאזל מחדש. לרוב, התהליך לקח זמן, והיה מלווה בהרבה זיעה ושמן שחור.

לדדי היתה שיטה אחרת, כשהאופנוע שלו השתעל ושבק, הוא ירד ממנו, השעין אותו על הרגלית, הדליק את הגזיה והכין תה. אז הוא היה קושר את הבנדנה מסביב לראש, מדליק סיגריה ויורד לישיבה הודית שפופה מול האופנוע. חושב. חושב. חושב. זה נראה כאילו הוא במדיטציה. לפעמים עם עיניים עצומות. היה כמעט אפשר לשמוע את הגלגלים עובדים שם אצלו בראש.

אחרי חצי שעה, היה קם, תופס מברג ובדיוק כירורגי, ניגש לאופנוע, מוציא את הקרבורטור (לדוגמה), שוטף בבנזין, מנקה, מחזיר למקום ומתניע כאילו כלום. וואו !!! ברגעים האלה הערצתי את יכולת המיקוד שלו. זה תמיד היה נראה כמו קסם. כאילו הוא כבר עשה את כל התיקון בדמיון ורק חוזר עליו עם המברג הלכה למעשה. זה היה שיעור לחיים.

בחזרה לעסקים – מנהלים מיישמים את שתי הגישות: גישתי דאז: לירות לכל הכיוונים ולקוות לפגוע במשהו (סטטיסטית), או בגישתו הממוקדת והיעילה של דדי בה מושקעים בדיוק המשאבים הדרושים לשם השגת התוצאות. היתרונות בגישה הממוקדת הם לא בהכרח רק כלכליים, ייתכן שדווקא כלכלית גישה זו תעלה יותר (אם הפעולה הממוקדת בה ננקוט יקרה יותר מסך כל הפעילויות בשיטה הסטטיסטית), אולם פעמים רבות יש בגישה הממוקדת משהו שקט יותר שמרגיע את המערכת. המשאבים מנוצלים באופן מדויק לשם השגת המטרה ואין "רעש" מיותר או בזבוז לא מבוקר של משאבים.

כל מקרה הוא לגופו כמובן ומנהל טוב ישתמש בשתי הגישות ע"פ הצרכים והתנאים בשטח. חשוב להיות ערים ולבחור בשיטה המתאימה ביותר למקרה הספציפי.